הפרק השני בסדרת 'מבקרים לרגע': אחרי הביקורת של איתי רוזנצוויג על bronze honey, אורי דוב הקלידן שייסד את ההרכב לא נשאר חייב אז הנה הקונטרה שלו על האלבום של electric blue –
"נמאס לי מהקלישאה (או סברה) הזאת שאי אפשר לעשות מוסיקה ברמה בינלאומית בישראל…בסוף, הרי הכל עניין של כישרון וחזון (וכמובן ציוד טוב). כנראה שלחבר'ה האלה יש מכולם. אני חובב של בלוז ומבחינתי זאת מוסיקה שמנעימה הכי טוב את הדרך בנסיעה או שיחה עם חבר על הבר, כך שהאלבום של Born in sin"- Electric blue"- הגיע היישר לסביבת ההשמעה בה אני בוחן מוסיקה. אז מה גיליתי?
איכות הפקתית מצוינת – זה אכן אפשרי להביא ניחוחות טקסס לכאן מבלי לצאת מהלבאנט שלנו. שירה עמוקה וכובשת של הזמרת נועה הלינגר. לא הייתי מתפלא אם היו קוראים לה ג'ניס או אמה + שם משפחה אמריקאי. השירים זורמים מצוין ומשאירים רצון עז לשמוע אותם עוד. הרי בכל נסיעה יש גם דרך חזרה, והזדמנות לשים את הדיסק בשנית. טקסטים לא חורגים מהמקובל בז'אנר, המוסיקה שומרת על גבולות הגזרה של בלוז מודרני. אם כי ההפקה נקיה להפליא, ואולי זאת בעצם הבשורה העיקרית:
ככה צריך להישמע בלוז במאה 21 – לוקחים כל טוב מהעבר ומתרגמים לעולם הדיגיטלי של ימינו, מבלי לפגוע באווירה האותנטית.
האלבום נתפתח בשתי רצועות עם קצב איטי כיאה לבלוז שחור: Born in Sin ו-Texas Steel.
בהמשך הקצב מתגבר: Black Joe כבר נותן סימני רוקנ'רול ואם עד עכשיו למישהו היו ספקות לגבי זהות המבצעים, השיר Coffee Shop עם הרמוניקות מדהימות
מוכיח לך שזאת אווירה אותנטית של מדינות דרום ארה"ב, והשמות העבריים על עטיפת האלבום- זאת כנראה טעות. הרצועות הקצביות יותר, The Wizard, JLH מצליחות לדברן את האווירה ולא להיתקע בנמנום של החום של המדבר הטקסני.
המבחן הגדול ביותר אצלי כחובב מוסיקה- זה הרצון לשמוע בשנית. ואת זה ELECTRIC BLUE עוברים בגדול. מאוד משמח לשמוע חבר'ה שיכולים לגור לידך מעבר לפינה, אבל עושים מוזיקה שאנשים מסוימים נוסעים בשבילה אלפי קילומטרים. ממליץ על האלבום לכל חובב מוסיקת בלוז וגם לקהל הרחב שמתלונן שאין מבחר ואיכות ברדיו-מיינסטרים. אתם לא חייבים להתפשר, תבחרו מוסיקה איכותית, והחבר'ה מה ELECTRIC BLUE הם בחירה מצוינת." (אורי דב bronze honey)
רעש לבן 