מוזיקה היא פצע

גיא טנא

אלבום הסולו השלישי של אביב גדג' יצא לקול תרועות רמות שהכתירו אותו במחמאות נדיבות שנעו בין "פלא" לבין "האלבום הטוב של השנה" וכיוצא באלה. לעתים, כתיבה מאוחרת גם אם לפני ההשקה, מעניקה שהות לפרספקטיבה נכוחה יותר.

אז אולי לא "פלא" ובוודאי שלשנה נותרו עוד אי אלו הפתעות בחובה אך דבר אחד בטוח: גדג' הופך, מאלבום לאלבום ומגלגול של חבר בלהקת אלג'יר אל גלגול של סולן, לאחד הקולות הייחודיים והמשפיעים במוסיקה הישראלית הקרויה בשם "אינדי" והמקדשת את משמעות היצירה באשר היא יצירה וביטוי אישי.

לאחר שיר הפתיחה הסוחף והאמוני-משהו "פקח את עיניך" בו גדג' מנסה להעיר אותנו ואת עצמו, קודם כל את עצמו , אל מקום מואר ואמיתי (כמה יפים וראשוניים צירופי המילים "פקח את עיניך"  ו"רוץ הביתה"), מגיע "כאבי גדילה", אחד השירים הנוגעים והמרגשים ביותר של העת האחרונה.

לצד גדג׳ בגיטרה אקוסטית ושירה מנגנים בין השאר בנו הנדלר, רון בונקר, שלומי שבן, גליה חי, מאיה בלזיצמן וסלעית להב כאשר קולותיהן של רות דולורס וייס, הילה רוח רננה נאמן ומאיה בלזיצמן מלוות את השיר האוורירי וארוך הנשימה הזה שכולל, במידה מסוימת של אירוניה עצובה את מה שנראה כמוטו באלבום הזה: "רק עוד קצת כאבי גדילה אלה רק דמעות שמחה".

כמו ב"פקח את עיניך" גם "מעין" מציג בפני גדג' בוגר יותר, זה שאינו נרתע מסאונד עשיר יותר, חם יותר, יש שיגידו, מסחרי יותר. חבורת הנגנים המשובחת בליווי הנגנים הקאמרים בעיבוד של מאיה בלזיצמן מוציאים תחת ידם מוסיקליות שעוטפת את הטקסט של גדג' ומעניקה לו את הנביעה השוטפת של רגש ואמונה בהם עוסק השיר.

%d7%92%d7%93%d7%92

צילום: אלעד דבי

ועם כל זה, מה עוד אפשר להגיד על טקסט מושלם שכזה:

"מי מחזיר את הים אל החוף?
מי מדליק את האור?
מי יישאר כדי לספר?
מי יישאר?
האם הכל באמת תלוי באמונה?
האם יש יופי חבוי ונסתר בכל דבר?
האם יצר האדם רע מנעוריו?

למה העגל רץ אל הלהב?
למה השמש עליזה?
אין עננים והפרחים פורחים
אין עננים והפרחים פורחים
דם דובדבן ושרף אורנים.

אמא, אמא, האם את עוד שומעת אותי?
אמא האם את עוד אוהבת אותי?
האם את עוד אוהבת אותי?

האם המסיכה היא הפרצוף האמיתי?
המסיכה היא הפרצוף האמיתי
למה האמת נשארת במקום
אבל השקר תמיד נשאר חופשי?
לאן הולכים ומה עושים עם כאלה כיסופים?

אלוהים האם אהבה היא אובדן?
אלוהים האם אתה עדיין מאמין באדם?
האם גם לי מגיעה אהבה?
האם גם ללב מלאכותי יש נפש תאומה?

אמא, אמא, האם את עוד שומעת אותי?
אמא האם את עוד אוהבת אותי?
האם את עוד אוהבת אותי?"

שיר הנושא של האלבום ,"שרף אורנים", נושא כבר בשמו צמיחה ודימום, שריפה ומחטים, נזילה והתקשות והוא מתפתח ליצירה שזועקת אל האם, אל האלוהים, אל האמת הנסתרת. נפלא, נפלא, נפלא.

מיד לאחר מכן, השרף הופך ב"נשמות מנייר" לשרף פלסטיק והכיסופים לנשמה מנייר. גדג' מוכיח את המציאות הסינתטית העכשווית, יוצא בזעם כנגד  המצלמות שהורגות מהר יותר מרובים ויחד עם הגיטרה החשמלית של רון בונקר והתופים של גדי פטר מתקיף באופק המיוחד של הרוק שלו, אם תרצו, רוקגדג'.

"כל החומות הגבוהות" הוא חוליה נוספת בשרשרת העשירה של רגשות מוחצנים, בהם חרדות, חששות, ספקות, תקוות שמניח גדג' לעיני כל. גדג' "מדבר עם המתים", משקר אמיתות ומבקש בצורה מצמררת "תן לי מחסה מהקור", אולי מאלוהים, אולי ממישהו/ משהו שונה. גדג' מרגיש עצמו כנח בתיבה על מים זועפים וממתין, ללא הרבה תוחלת, לכך שייכלו המים והחוף יתגלה לעיניו.

תפוס כפי יכולתך
תפוס גם לפעם הבאה
בוא היום, תחזור מחר
הכל יהיה אותו דבר
תפאורה מקרטון
מחיאות כפיים מוקלטות
לפעמים קהי חושים
כמעט תמיד על סף דמעות
הקול שלך מעוות
הפנים מטושטשות

"הופ !" הוא חוליה יוצאת דופן באלבום של גדג': לא מדובר בטקסט הביקורתי שמתנער מן המדמנה המסחרית והתחרותית בה אנו מתנהלים אלא בעיקר בפורמט המוסיקלי: עם כלי ההקשה של ארז מונק והגיטרה השורטת (אפשר לכתוב "מנסרת"?..) של בונקר, גדג' מעמיד כאן תמרור אזהרה בוטה, קצבי, כמעט שבטי בפני כולנו, תמרור שישרוד בתודעה לא מעט שנים. אהבתי מאד גם את העוצמה של "בכל גן עדן יש נחש" בו שוב מודגשת היכולת של גדג' ליצור תחושות מורכבות ועזות בדרך שאינה מתחכמת ומישירה אל כל מאזין מבט חודר לאוזן וללב.

עם שירים כמו "שקטה כמו מים" ו"מוזיקה היא פצע" חוזר גדג' לפרסונה המוכרת יותר שלו, של הטרובדור הנוגה שמתנה ייסוריו וייסורינו לאור ירח חיוור ומנפיק אמיתות מתוך כאבו ואומנותו. הרי "מוזיקה היא פצע שדוקר בלי אבחנה".

כמו שי צברי ב"תפילת הדרך" שלו, בוחר גדג' לסיים את אלבומו באמירה שמהדהדת לתפילה המקורית. בניגוד לצברי, גדג' יוצא מ"בשנתי ובקומי" למחוז עצמאי מן התפילה בעוד הראשון יצר נוסח משלו. גם כאן וגם שם, הדרך מורגשת- אם בברקים וברעמים, אם בבס דומיננטי, אם בתחושה של גורל מפעם ומזמן משהו אמיתי. או כמעט אמיתי.

ולעתים עדיף לא לסכם אלא פשוט להמליץ. 

התחלות מנוקדות

סיון עמרן, מוסיקאית יוצרת ובסיסטית מקיבוץ ארז, מציגה את אלבום הבכורה שהוקלט בהפקה עצמית במשך שלש שנים ומכיל טקסטים שהלחינה בעצמה. בבישול איטי, בלוז אפלולי, מתובל בנגיעות אלקטרו וג'אז. איפשהו במתח בין ישן לחדש, אנלוגי ודיגיטלי, רך ומחוספס, נשי וגברי, היא מספרת על הקשר בין היצירה המוזיקלית לחיים בעוטף עזה.

מתי עברת לקיבוץ ארז ואיך קרה שנשארת עד היום?

לפני ארבע שנים חיפשתי דירה באזור שגדלתי בו- אשקלון והרחקתי מעט עד לארז. התאהבתי בקיבוץ, בדירה שלי ובאורח החיים השקט. כל החברים הקרובים שלי מהאזור של "העוטף" וגם המשפחה – כך שאין שום סיבה שלא להישאר.

%d7%a6%d7%99%d7%9c%d7%95%d7%9d-%d7%9e%d7%99%d7%99-%d7%91%d7%a1%d7%9e%d7%9f

צילום: מיי בסמן

 איך מפתחים קריירה המוזיקלית הרחב מלב העניינים בת"א?

בשנים האחרונות קרו שני דברים מאד משמעותיים שלדעתי שינו קצת את חוקי המשחק. הדבר הראשון הוא יוקר המחייה, והעובדה שלגור בתל אביב נהיה כמעט בלתי אפשרי ללא עזרה מההורים, משכורת שמנה, או "התכלבות" מוחלטת. למוזיקאית בארצנו קשה גם כך. הוצאת אלבום מצריכה המון השקעה והוצאות ודירה בתל אביב לא הופכת את זה לפשוט יותר. הדבר השני הוא כל עניין הסמארטפונים, היוטיוב והפייסבוק שנכנסו לחיינו כרוח סערה. לא חובה לצאת היום מהבית כדי לקבל הכרה והעולם כולו הפך למקום קטן יותר בזכות זה, כך שם שלגור במרחק שעה מתל אביב זה הגיוני לחלוטין.

איך נרקם שיתוף הפעולה עם אבי בללי?

פגשתי באבי בגלריה של הלה עמנואל בתל אביב. הלה מפיקה את אבי בללי, וגם תפיק לי את מופע ההשקה. מפה לשם, בשיחה קצרה בינו וביני באותה הגלריה, התברר שהוא עוקב אחרי באינסטגרם. כמו כן, שנינו בסיסטים כך שהיה הרבה על מה לדבר. שבוע לאחר מכן הלה הפתיעה אותי בהופעה שלי ביפו ובאופן ספונטני בעקבות בקשת הקהל, הוא עלה לנגן איתי. השאר היסטוריה.

יש אמנים נוספים שהיוו עבורך השראה במשך השנים?

אסף אמדורסקי הוא השראה גדולה. למדתי המון דרך ההפקות שלו והאלבומים המדהימים שעשה לאורך השנים. גם טורי איימוס וביורק הן מקור עצום להשראה.

איך נולד אלבומך החדש?

שלש שנים של עבודה, בקצב איטי. אפשר לומר שיצאתי למסע בעקבות הסאונד שארגיש שאני מחוברת אליו. בגלל שזו הפקה עצמאית לקח לי זמן מה לגבש את הדברים ואת הזהות, אבל אני שמחה על הדרך הזו, כי בסופו של דבר מצאתי את הקול שלי דרך האלבום הזה. רוב התפקידים הוקלטו בסטודיו ביתי וקטן שיש לי בדירה בקיבוץ והדברים הגדולים יותר הוקלטו אצל רמי והבה בסטודיו "הקליניקה" באשקלון.

 

כמו רוח, מים וחושך

תומר פישר

לדני סנדרסון, יש השפעה גדולה על החיים שלי. כבר בגיל צעיר, ראיתי בו כמין דמות מעצבת אישיות. עכשיו תגידו לי איך זה מתיישב עם דמותו כליצן הומוריסטי. אז זהו, שרבים התייחסו לאלבומיו בדרך עקיפה : השירים משעשעים, מאפיינים דמותו של לוזר שכל החיים עוברים לידו. לא תמיד חפרו עמוק לראות מה יש בפנים.

מתוך שרשרת ארוכה של אלבומים, בחרתי אלבום פחות גדול במשוואה של סנדרסון. האלבום הזה, בניגוד לאלבומיו ההומוריסטים, מציג אדם שבוחר לעצמו את משמעות החיים. בשנת 2005, אחרי שיצא תקליטו "קונגו בלו", נפטרה אשתו, נעמי ממחלת הסרטן. לא במודע רוב שירי האלבום, נהיו יותר רציניים במעט ופחות ניסו להצחיק.

התבלין ההומוריסטי עדיין הופיע בחלק מהם. "מאז שאני נולדתי, אני רק מנחש, אם משהו בטוח, אני ישר חושש, בחיי זה עולה לי בבריאות, ואם חשבתי שצדקתם, אז צדקתי בטעות". כלומר, התחשלתי. למדתי לחיות, כמו שהוא מקווה כמה שנים אחר כך ב"לא יפריד דבר". האינטואיציות, הסיבות לבריאות והדיל עם האושר, לא ממש הכינו אותו לרגע שבו לוקחים את החיים בידיים. ואז מה צריך? "טיפה של הבנה, לא תזיק לשנינו, טיפה של נחמה, קצת לפני כיבוי".

pic

צילום: אילן בשור

המוסיקה של סנדרסון מלאת משמעות. המהלכים ההרמוניים בקולות, הסולואים של הגיטרות ובעיקר החלקים והתפניות המלודיות. בדיסק הזה, הכול יחסית יותר מצומצם ורוקיסטי. ההפקה המוסיקלית נחלקה בין סנדרסון לרן שם טוב שמבליט את העומק ה"גיטריסטי". נחזור לדיסק. בשיר השלישי, שורת החרדות הקטנות הן כמו משקפת. כדאי לא להסתכל בהן יותר מפעם אחת. סנדרסון על המרפסת, מעדיף להסתכל בצרות של אחרים, כל עוד זה לא נושך. בשיר הבא, הוא כבר פיוטי. הוא מתגעגע, סופר שנים ומסתכל על הציפור הנודדת. בסוף הוא מגלה שהוא "שזוף", כלומר יודע שרואים אותו.

פתאום הוא מוכן להעיף את כל הכאבים, לעבור שינוי עמוק, להחליט להיות זמר, רק כדי לא להתרכז בכאב החודר. ומי לא תבוא לעזרתו? אם לא שושנה, אותה בחורה סנטימנטלית ולא החלטית שבסוף מצאה את עצמה במקום אחר. קצת כמו "חוקי הטבע", עיקרון הגורל החוזר. כמה שלא תרדוף אחריו, ככה הוא ישיג אותך. הגורל "בא בקלות ובסוף גם הולך לו בקלות" וכל "הקלישאות נכונות". "אם זה כואב, אז למה להמשיך, עדיף לגמור לפני שזה מביך. נגמר השיר, נשרט הדיסק, אני היסטוריה". ומה נשאר, לחזור חזרה ולחלום על מפלט הרבה יותר מתאים : כמו רוח, מים וחושך.

 עניינם עדינים

מור בידר
רק לעתים נדירות יוצא אלבום שכולו כנות, עדינות, פשטות במובן הנקי והמופלא של המילה, עומק ויופי אמיתי מתחילתו ועד סופו. המדהים הוא, שכשזה קורה אתה מצפה שיחבקו אותו, ירעיפו עליו מילים טובות ויאמצו אותו ברבים. נדמה לי שלמרות שזה מה שאמור, ראוי, צריך ולא יכול להיות אחרת, האלבום הזה נשאר קצת נחבא לכלים ולא בצדק כלל וכלל.
אני מדבר על האלבום של נפתלי אלטר המשובח כל-כך. אם הייתי צריך להשוות אותו לאלבומים שהגיעו מעבר לים אז הייתי מאחד את ניק דרייק יחד עם טום וויטס ומוסיף ג'ון קייל לתמהיל. נפתלי אלטר, מלחין, במאי, שחקן וזוכה פרס אופיר הוא באמת יוצר מופלא שכולנו זוכרים את שיתוף הפעולה המרגש שלו עם אושיק לוי, "שיר הנשמרת" של תרצה אתר , "במקום הזה" מהחיים על פי אגפא ואפילו את "תן לשים ת'ראש על דיונה" מגבעת חלפון האלמותי ועוד ועוד.
%d7%94%d7%95%d7%a8%d7%93
האלבום נסיעה שיצא בשנת 2011 הוא בעיני אחד היפים, חסרי המניירות, הישירים והאמתיים ביותר שעשו כאן. לצד שירים ידועים שהלחין לאחרים, הוא גם שר שירים חדשים שלו באופן כל-כך מרגש ונוגע. הליווי מינימליסטי והקול שלו פורט בעדינות חודרת לעומק הלב. אחד הדילמות הגדולות של יוצר היא מיקום השירים באלבום. אני חושב שנעשתה כאן מלאכת מחשבת שלוקחת את המאזין למסע לתוך הנפש והלב פנימה שלב אחר שלב ובדיוק נדיר. הרצועה הראשונה באלבום היא "שיר נסיעה" והיא באמת מספרת על המסע שעתיד להתרגש על המאזין במשך כל האלבום ומסתיימת בביצוע מופתי ברצועה ה 14 עם "עוד חוזר הניגון" שהלחין אלטר וידוע בעיקר בביצועו של ברי סחרוף. הטקסטים שנפתלי הלחין הם של אלתרמן, תרצה אתר, דוד אבידן, יהונתן גפן, זאב טנא, אשכול נבו,אהוד מנור ועוד ובאמת רואים כמה כבוד יש לו למילה הכתובה.
זה באמת עניין גדול להתאים לחן לטקסט וזה בהחלט לא פשוט, אבל זה מרגיש כאילו הלחנים של אלטר מרוממים את הטקסט לגבהים חדשים ובתוך כך מפלחים את הלב כל פעם מחדש. תוכלו לשמוע מפיו בין היתר את "טוליק", "במקום הזה", "יונתן סע הביתה", "לא הכרתי אותך מקרוב" בביצועים מופלאים, ואחד הלחנים הכי יפים ששמעתי למילותיו של דוד אבידן "הרי את מותרת לכל אדם". יש אלבומים שחייבים להקשיב להם מתחילתם ועד סופם במלוא הכבוד וזה בהחלט אחד מהם. קראתי איפשהו שאלטר הגשים חלום בכך שהוציא אלבום סולו מלא אחרי המון שנות עשייה. אני מקווה שזה לא האחרון וכדאי לשים לב ואולי כמו השיר "איפה טעינו" שגם הוא מופיע באלבום, נקווה שלא נטעה יותר והאלבום הזה יקבל את החשיפה המתאימה לו במהרה.

דצמבר live בגליל ובגולן

חמישי, 1.12 – ענת מלמוד תופיע ב-20:30 בהיכל התרבות של קצרין, ב-21:30 – הדס קליינמן ואביב בכר יופיעו בפטריה וב-22:00 אנסמבל בבא רבא יופיעו בחמדת ימים.

שישי, 2.12 – נצ'י נצ' יופיע ב-14:30 בצהריים בפטריה, קרן פלס תופיע ב-21:00 באולם התרבות של כפר בלום וב-22:00 יוסי פיין יופיע בחמדת ימים.

שישבת, 2-3.12 – פסטיבל סולם יעקב יתקיים במלון נוף גינוסר ובמהלכו יופיעו בין השאר סיון טלמור, ההרכב דז'ה וו,  לארי ומינדי, ז'אן לואיס מטינייר, JOKERS & THIEVES ועוד.

מוצש, 3.12 – קוקי לבנה יופיע ב-20:30 במתנס של מרום גולן ובמקביל שמעון זומר יופיע במבוא חמה.

חמישי, 8.12 – פול טראנק יופיעו ב-21:00 בפטריה וגבע אלון יופיע ב-22:00 בחמדת ימים.

מוצש, 10.12 – יובל מלכה והנסיכים יופיעו ב-21:00 בפטריה.

רביעי, 14.12 – הצמד כהן@מושון יופיע ב-21:30 בדארמה בר, קיבוץ הגושרים.

pic

צילום: לאל אוטניק

חמישי, 15.12 – דן תורן יארח את טלי מן ב-21:00 בפטריה וישי ריבו יופיע ב-22:00 בחמדת ימים.

שישי, 16.12 – Tribal rave יופיעו ב-12:00 בצהריים בפטריה והבלוז רבלס יופיעו ב-22:00 בחמדת ימים.

חמישי, 22.12 – אריק אטיאס והקלפטומנים יופיעו ב-21:00 בחמדת ימים, דורי בן זאב יופיע ב-21:30 בקייבר, מתחם וואסט ושלישיית A-WA תופיע ב-22:00 בפטריה.

שישי, 23.12 – קרן אן תופיע ב-22:00 בחמדת ימים.

מוצש, 24.12 – יואל שמש יופיע ב-21:30 בפטריה.

שלישי, 27.12 – גבע אלון יארח את אסי אילון במתנס של מרום גולן.

חמישי, 29.12 – ברי סחרוף(!!) יופיע ב-21:30 בפטריה.

שישי, 30.12 – ברי סחרוף(!!!) יופיע ב-14:30 בצהריים בפטריה ואדוארדו אגני הברזילאי יופיע ב-22:00 בחמדת ימים.

מוצש, 31.12 – שליחי הבלוז יופיעו במסיבת הסילבסטר המסורתית בחמדת ימים.

עוד הופעות ששכחנו? מוזמנים לעדכן אותנו כאן ונוסיף לסקירה.

המסע לנבכי הטטרן

תמר ביטון

את טטרן יצא לי לראות לראשונה  לפני כמה שנים, כשהשתתפתי בהפקה של פסטיבל מוזיקה ירושלמי (אחד מיני רבים). עמדתי ברחוב שקט וצדדי בשכונת רחביה וניסיתי לשכנע עוברים ושבים להיכנס פנימה לאולם הקטן, תוך כדי חלוקת פלאיירים צבעוניים. נתקלתי בהרמות גבה ומשיכות כתף למשמע השם המוזר. "מי זה טטרן"? הם שאלו. "איזה שיר יש להם"? הקשו. "הם טובים ממש" עניתי להם בקצרה, כי איך אפשר לכמת במילים ואולי עדיף שלא.

את הסינגל "shvat" שמעתי כבר אינספור פעמים בלופ, וגם את הגרסה המהפנטת ל"Strawberry Fields Forever" של לנון ומקרטני וכל שרציתי היה לראות אותם על הבמה. הפעם, בניגוד להופעה ההיא, כל הכרטיסים נמכרו כבר מראש, ומועדון ה"חקורה" במטולה היה עמוס מפה לפה. בשנים שחלפו טטרן הספיקו להוציא כבר שני אלבומים, לחזור מסיבוב הופעות באירופה וידם עוד נטויה. אני לעומת זאת, לא ראיתי אותם מאז ולכן חיכיתי בציפייה לקראת הבאות.

כמה דקות אחרי השעה 22:00 שלישיית "טטרן" עולה על הבמה ומתחילה לנגן. בלי "סמול טוק" או הקדמות כאלו או אחרות, בלי להציג את עצמם או לצעוק "ערב טוב מטולה" אל קהל משולהב. אין להם צורך בזה, הוא משולהב גם ככה. וכך, מתחילת הערב ועד לשיר האחרון, כשהם נעים בין שירים ישנים לחדשים יותר, ממעטים במילים  ומנגנים בעיניים עצומות, פה ושם מחליפים ביניהם  מבטים מלאי משמעות, מדברים דרך העיניים. החיבור של דן, תמוז ואופיר, חברי הלהקה, כל כך חזק שלרגעים נדמה שהם עשויים מקשה אחת. הדיוק, המקצועיות, הסינכרון המלא ביניהם יחד עם יכולות האלתור המופלאות המעידים על כישרון יוצא דופן של כל אחד בנפרד, יוצרים מסע מוזיקלי מסעיר, אקסטטי ומלא רגש.

ogimage

במסע הזה, חסר המילים, יכולתי להרגיש לרגעים את העצב ורגעים אחרים את  השמחה, יכולתי לחוש את הטירוף חסר המעצורים אל מול רגעים של שלווה והתעלות. המוזיקה של טטרן הופכת את הבטן ונוגעת במקומות עמוקים, כאלה שאפילו מילים לא יכולות להגיע אליהן. כמוני, עמדו רבים, בעיניים עצומות ונתנו למוזיקה להוביל אותם אל אותם המקומות בהן נגמרות המילים, אל מעבר לגבולות ההיגיון.

שעה וחצי ברצף נמשך המסע הזה, שעה וחצי שחלפו ביעף. היכולות הוירטואוזיות של חברי הלהקה, המשאירות את הצופה עם פה פעור, ומספקות חוויה מוזיקלית יוצאת דופן, עומדים בניגוד מוחלט ליחסי הגומלין שלהם עם הקהל. בצניעות ובחיוך מעט ביישני, תוך שהם לוגמים מים, להרטיב את הגרון שיבש, בלי שום מניירות, מודים לקהל  ומנגנים את אקורד הסיום.

אומרים שתמונה אחת שווה אלף מילים, אני אוסיף שמנגינה אחת- אינסוף.

וכזו היא המוזיקה של טטרן, נטולת מילים. הרוק-בלוז-אלקטרוני-אינסטרומנטלי-ותוסיפו פה איזו הגדרה שתרצו, נשמעת נהדר גם בלי מילים, כאלו שאנחנו רגילים להשתמש בהן ביום יום, כאלו שמגדירות לנו חפצים, ונותנות משמעות לתחושות, כאלו שמסמלות עצב או שמחה. התשוקה למוזיקה והיצירה חסרת העכבות מעבירה הרבה מעבר למה שמילים עשויות היו להעביר, היא מורגשת בכל צליל וצליל, היא פיוז'ן טהור.

ובאופן מפתיע, בחוסר הזה – נוצרת השלמות.

(כתבה: תמר ביטון, טנא ג'י-כתיבה שאוהבת יוצרים)