מאת גיא טנא
לאחר שני אלבומים עם "משמרת הצניעות", דני גלבוע, האיש עם הקול הנמוך ממחוזות לאונרד כהן ועמיר לב, יוצר שמסתובב זה זמן רב במקומותינו, מוציא אלבום בכורה בניהול אמנותי של הפזמונאי מאיר גולדברג וניהול מוסיקלי של דורון פלסקוב שהיה אחראי גם לפרויקט "עבודה שחורה" של בית ספר מיוזיק בו ביצע גלבוע נהדר את "ערבב את הטיח" המיתולוגי של אהוד בנאי.
גלבוע נע במחוזות הרוק הרך כמספר סיפורים אורבני ובשל, בלי להסתבך יתר על המידה בעניינים ברומו של עולם. את גלבוע מטרידים באלבום הזה ענייני יום יום של בינו לבינה ("הכל יהיה בסדר" הקצבי והאופטימי) ובינו לבין עצמו. היכולת להלחין במלודיות עדינה וקליטה משתלבת יפה עם ההפקה המוסיקלית הבסיסית והישירה של פלסקוב. באלבום של דני גלבוע הכל פשוט, הכל ישיר, הכל מוכר.
"השארתי מאחור את כל/ אותם פחדים קצוות חדים" שר גלבוע בשיר הנושא המצוין ומכין את עצמו לשלב הבא, שיגיע באשר יגיע, ויוביל אותו הלאה, לעבר מחוזות שלא האמין שיכיר, ונמצאים מעבר לפינה. הוא מתייחס בציניות לדרכי קיצור אל המשמעות כמו ב"גורו" הקצבי עם שורות כמו: "תקנו את זה ביוקר/ תמכרו את זה בזול/ התשובה לא חשובה/חשוב שיש את מי לשאול". 
"ביקשתי שקרים/ וקיבלתי/ את האמת/ בפרצוף" שר גלבוע ב"הדרך", להיט בלוז רוק אמיתי, עם הגישה הקוסמית העגומה שיורדת לדקויות אנושיות שכה קוסמת והופכת לקליטה בעבודה משותפת של פלסקוב ורונן הלל שאחראי על המיקס המוצלח. גם בהומור, גלבוע מתגלה כמוצלח -"ככה זה" הציני עם צליל קברטי א-לה טום וייטס מגולל סיפור תל אביבי משעשע וחביב בו הבלוזיות של גלבוע שבה ומתגלה.
דווקא את הדואט עם קורין אלאל ללחן שלה ולמלים של מאיר גולדברג, צמד שהנפיק פנינים למוסיקה הישראלית, "האדם", פחות אהבתי. הרגשתי שגלבוע הולך לאיבוד בחצי שאנסון הזה ומשהו בחיבור בינו לבין אלאל לא הסתדר לטעמי.
הבלדות של גלבוע מצליחות לגעת ויותר: "הלב הטוב" ספוג באהבה, כאב והשלמה והסלייד הדומע של ערן וייץ סטייל "פינק פלויד" בדיוק במקום. גם שיר הסיום "עיניים" מצליח לרגש ולאו דווקא בגלל הטקסט הרגיש של גלבוע ומאיר גולדברג אלא בעיקר בגלל הלחן והעיבוד שמביאים איזשהו ניצוץ מיוחד מימים אחרים ומקום אחר.
לא בכל יום אומן בשל ובוגר מקליט אלבום בכורה. הרעב ליצירה וביטוי ורעננות שבכל זאת באה לידי ביטוי הופכים יחד את "ביום שהאושר יגיע" לאלבום בכורה שמחלחל פנימה וגורם לרצות שוב ושוב להקשיב לקול המחוספס הזה שרוצה בעיקר ללטף את הלב.
רעש לבן 